כאשר אדם נמצא במצוקה נפשית חמורה, עולה השאלה מתי צריך להתערב במצב באופן מיידי. אשפוז כפוי נחשב לצעד משמעותי שמגביל את החירות של המטופל, לכן החוק הישראלי מתיר להשתמש בו רק במקרים מיוחדים. עם זאת, מקרים כאלה שבהם אדם מהווה סכנה לעצמו, לסביבתו או לשניהם, הפעלת הסמכות הזאת עשויה להיות הפתרון המוצדק ביותר.
אשפוז כפוי: התנאים הרלוונטיים ומתי ניתן לנקוט בצעד הזה
חוק טיפול בחולי נפש בישראל, קובע באופן ברור מהם התנאים להוצאת צו של אשפוז כפוי לאדם. המטרה היא, שרק אדם שעומד תחת התנאים הללו, יאושפז בכפייה ורק כאשר נעשה ניסיון לפתרונות חלופיים, וזהו אכן המוצא האחרון למניעת אסון. אלו הם התנאים:
- אדם שמהווה סכנה מיידית: בין אם מדובר באדם עם נטייה אובדנית שמסוכן לעצמו, או אדם שעלול לפגוע באחרים. בכל מקרה, מצב זה דורש הערכה פסיכיאטרית דחופה.
- אדם שמאובחן עם הפרעה נפשית חמורה: צעד כל כך דרסטי ננקט אך ורק במצבים שבהן ישנה מחלת נפש פעילה וחמורה, למשל מצב פסיכוטי, שלא מאפשר לאדם לשפוט בצורה נכונה את המציאות.
- כשאין כל חלופה סבירה לאשפוז: לפני שמוציאים צו שמחייב את האדם להתאשפז באופן כפוי, יש לבחון האם קיימות חלופות טיפוליות. רק אם אין כל חולפה טיפולית רלוונטית ופחות מגבילה, שיכולה להיות אפקטיבית, יוצא הצו עצמו.
חשוב לזכור כי המטרה של אשפוז כפוי היא אינה להעניש או לרסן את האדם, אלא לספק לו טיפול מציל חיים, במצב שבו הוא אינו מסוגל לקבל החלטות מושכלות.
חשיבות ההגנה על האדם המאושפז ועל סביבתו תוך שמירת זכויות
לעתים קרובות, אדם שנחשב לאובדני או ששרוי במצב פסיכוטי, מקבל הגנה מיטבית במסגרת האשפוז, על אף שהוא כפוי. השהות בתוך מסגרת סגורה והרחקה מהסביבה שעלולה להגביר את הסיכון, תוך מתן טיפול תרופתי ופסיכותרפי אינטנסיבי, מאפשרת ברוב המקרים ייצוב מהיר של מצבו.
בכל מקרה, הרצון לשמור על זכויות המטופל הוא ערך עליון שעומד לנגד עיניהם של כל הגורמים המטפלים לאורך הדרך. יש לבחון אחת לתקופה את המשך הנחיצות של אשפוז כפוי ואת המסוכנות של האדם לעצמו ולסביבה, ולשחרר את המטופל ברגע שמצבו מאפשר זאת. המערכת מחויבת להבטיח כי השימוש בכלי חזק זה ייעשה במידתיות, ברגישות ובכבוד מלא למטופל ולזכויותיו.