הוצאת דיבה בישראל ובמשפט

לשון הרע, או הוצאת דיבה, הינה עבירה על החוק. אך מהי אותה הוצאת הדיבה, כיצד יש לזהותה, וכיצד יש לפעול במקרה ומישהו הלבין פניכם ברבים?

במדינת ישראל ישנו חוק ברור בנושא זה, הנושא את השם: חוק איסור לשון הרע. חוק זה מסביר, מפרט ומזהה את המקרים השונים של הוצאת הדיבה, תוך עדכון והתאמה לרוח הזמן. כיום הגבול הדק שבין הוצאת לשון הרע ודיווח חדשותי או הצהרה פזיזה יכול להעלם בין רגע, ובעולם המקוון בו המידע זורם בקצב מהיר ופרסום רגעי יכול להפוך לוויראלי בתוך דקות בודדות, הרי שהמחוקק, האדם הפרטי, עורך הדין והשופט יכולים, ואכן מוצאים את עצמם מול סיטואציות מגוונות ומאתגרות.

הוצאת דיבה "על אזרחי" או על פלילי

כמו בתחומים רבים, גם כאן ישנה חלוקה, לעיתים גסה וגבולית, לסוגים שונים של הוצאת הדיבה, ממש כמו השמות השונים של הפעולה. הלבנת פניו של איש יכולה להיחשב לעבירה אזרחית (עוולה אזרחית). ככזו יוכל לתבוע ולדרוש הנפגע פיצוי כספי, בתקווה כי יבוא על סיפוקי.

במקרים אחרים גבוליים או ברורים לגמרי לשון הרע תיחשב לעבירה פלילית לכל דבר, עבירה שעלולה להוביל לתקופת מאסר של עד שנה אחד. שני המקרים נחשבים להוצאת דיבה, אך הנזק, ההקשר ואופי הפעולה שונים, והתוצאה ככל הנראה גם כן.

לשון הרע או עוולת שקר במפגיע?

מצב המוגדר כ"שקר במפגיע" הוא מצב בו מתחרה בשוק מסוים מפרסם ברבים מידע כוזב אודות המתחרה השנה בכדי מחד לפגוע בעסקיו של המתחרה, ומאידך להעלות את שמו שלו ושל העסק שלו.

לשון הרע בהגדרתה החוקית מתפרסת עד הגבול החדש הזה של עוולת השקר במפגיע, ושם הפיצול מצביע על מספר הבדלים ואיתם השוני גם בענישה. במצב של הוצאת דיבה רגילה על הצד הנתבע להוכיח כי לא אירע כדבר. מנגד, כאשר מדובר בעוולת שקר במפגיע נופלת חובת ההוכחה דווקא על התובע, שמנסה להגן על שמו בטענה כי הפרסום שהוציא את שמו לרעה היה שקרי, ובמתכוון.

הבדלים נוספים משפיעים על אופי התביעה, כמו הוכחת זדון, הופכים חלק מהמקרים למורכבים למדי, ועורכי הדין להוצאת דיבה מציעים מענה מקצועי לצרכים של אלו שנפגעו מסיטואציות של לשון הרע.